<h1>סידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ושאלתיו, מי שהיה בודק בלילי י"ד, ומצא חתיכה גדולה, וביטלה, אם יכול לאוכלה למחר או לאו. ואמ', הן ולא. וכל החכמי' רבותינ' שבכאן מורין כל הבודק חמץ בלילות, מיד לאחר שבודק מבטל כל חמירא וכו', ולמחר כששורף לא יאמ' כלום.
<h2>דף ז.</h2>
רבי' נ"ע היה מברך ביעור חמץ קודם שיבדוק בלילה. וכשבודק מבטל מיד בלילה כל חמירא כו', ולמחר לא אמר ולא כלום. אבל היניח ט' ומצא ח' בודק למחר ומבטל, אבל לברך ספיק' היא לרבי' הגדול אם יש בו משו' ברכה לבטלה אי לאו.
<h2>דף יג.</h2>
ועל ביעור חמץ שהורה ר' שלומ' (שמבעירי') שמבערין הכל בערב שבת כשחל להיות ערב פסח בשבת, ומשיירין מזון שתי סעודות חמץ ולא חלות. והשבתי לפניו הרי משנ' רווח(ו)ת היא, י"ד שחל להיות בשבת, מבערין הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר, וחכמי' אומרין בשבת. מכלל דאין צריך לבער לפני השבת, דתרי ביעור למה בשבת (מכללי). והשיב לי ואמ', לפי שמצינו [להלן כ"א ע"א] שר' יהוד' אין ביעור חמץ אלא שריפה, וקיימ' לן הלכה כר' יהודה במסכת תמורה [ל"ד ע"א]. ואמרתי לפניו, שר' יהודה אומ' בשאר השנים, אבל בי"ד שחל להיות בשבת היה אומ' ביעורו בכל דבר, ומודה לחכמים (דאיכ' דאי) [והיכא דאפשר] איפשר והיכי דלא איפשר לא איפשר. והרי בברייתא שורפין (תמורת) [תרומות] טהורות ותלויות מ[ל]פני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות. והשיב לדברי עצמו, שמא הני מילי בתרומות, הואיל למחר אינו יכול לתתם לכלבים, דאכילת כלבים לגבי תרומה, שריפה קרי ליה. שכן השיב הקדוש ר' יצחק בר' יהוד' נ"ע במסכת ביצה [כ"ז ע"ב] חלה שנטמאת לא [יזי]זינה ממקומה, ואמאי, ליתנה לכלבים, והשיב מפני שמצינו במקום אחר [פסחים ל"ב ע"ב] לגבי תרומה שאכילת כלבים שריפה הוי, ואין שורפין קדשים ביו' טו'. והכא נמי גבי פסח איכא למימר משו' הכי שורפין לפני השבת, דלא מצי למחר ליכלינהו לכלבים, דשריפה נקרא ל[ג]בי תרומה, אבל חולין לעולם אימר לך דלא שרפינן קודם השבת, דהא מצי למחר למיתנינהו לכלבים, וא(ו)מ' לי', אע"פ שנראין הדברים כמו שאתה אומ' שלא לשרוף קודם השבת, אל' לבער בשבת, כך ראינו מנהג הקדמונים שהיו שורפין, [ולא] תזוז (מנ)מינ'.
וששאלתם, ערב פסח שחל להיות בשבת צריכין לבער חמץ לפני השבת, באותה שבת מה אנו אוכלין. והבאתם מן ראייה [תמורה ל"ג ע"ב] את שדרכו לישרף כגון אוכלי' ומשקין דברי ר' יהודה, (וחכמי' ור' שמעו'). לא (זה) זו הדרך, אלא בבירור וודאי, שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ומתר היתר גמור לאכול חמץ בשבת שחלה להיות ערב פסח עד זמן הביעור. ומנהגא דמתי[ב]תא לעולם ברור הוא כשמש, שאוכלין בו חמץ (בפסח) [בשבת], (אלא שאוכלין בו חמץ בפסח), אלא א(י)נו נזהרין שלא להצניע מערב שבת יותר משיעור אכילה מצוק. ומתני' רווחת היא [להלן מ"ט ע"א], באור ארבעה עשר שחל להיות בערב שבת מבערין הכל מלפני השבת, וחולין בזמנו, תניא אמ' ר' אליעז' בר' צדוק פעם אחת שבת אבא (בבינה) [ביבנה] וחל ארבע' עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה של רבן גמליאל, ואמ' הגיע עת [לבער] חמץ, והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ, וכן הילכתא.
טופס השאלה אשר השיב רב עמרם ירושלמי לאחי, מפי [רבינו] שמואל, ומתשובות אביו רבינו יהוד' הכהן מורה צדק. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השב' וכו'. ליל שבת ושבת שחרית משיירין חמץ כדי סעודה עד ד' שעות. ואל יאכל מצות, דאתי למיכל מיניה לערב אכילה גסה. ואי איכא מורה דאמ' אכלינן מצות, וסמיך מהא דאמ' מאי (ליה) [לאו] אפילו לאכול לא לבער, וסבר דמשמע לא אכלינן חמץ בד' שעות בשבת... אלא מצות, ההוא גברא דקא מורה הכי, טעותא הוא בידיה. דמאי ההוא פריקא הוא, דחיתא היא, ואדחיתא ליכ' למיסמיך. ומנ' לן דליתיה להא, דתניא [לעיל ז' ע"א] היה יושב בבית המדרש ונזכר שהיה לו חמץ בתוך ביתו בו ביום מבטל, אחד השבת, ואחד יום טו', ואמרינ', בשלמ' שבת כגון שחל להיות בי"ד בשבת וכו', אלמ' אכלינן כל ד' שעות בשבתו', ההוא דחיתא היא, ש"מ. רבי' שמו' כהן ואחיו ר' מאיר כהן ואביהם ר' יהודה כהן נ"ע כך היו עושין, מבערין חמץ בלילי י"ג, והיו שורפין לאלתר, ומשיירין לסעודת שבת [כמו שאמר] (של) [ב]תלמוד (אומר) [לעיל ו' ע"ב] הבודק צריך שיבטל, ומה שנשאר להן מסעודת שבת נותנין לכלב או לנכרי. ונוהגין להשכים הרבה לבית הכנסת כדי שיאכלו בתחילת ארבעה. כאן וכאן הורו רבותינו ט"ו בניסן שחל להיות באחד בשבת, שמבערין את החמץ לפני השבת, שבודקין את החמץ בלילי י"ג, (ולאחר) [ולמחר] היינו בערב שבת, קודם המנחה, שורפין ומשיירין מזון שתי סעודות מן החמץ לשבת, ובשבת לאחר ד' שעות מבערין הכל לחצר ולכלבים ולתרנגולים ולעורבים. וכן לימדנו רבי' שלומ' בר' שמשון. ואמ', מנהג כאן י"ד דניסן שחל להיות בשב', בלילי י"ג בודקי' חמץ, ומצניעין עד למחר, ושורפין בט' שעות או בי' שעו', ומשיירין מזון שתי סעודות חמץ, ולא לחלות, ובשבת לאחר ד' שעות מבערן, כגון נותנו לכלב ולעורב, אבל לא יפזר לרוח בשבת, ואסור לאכו' חלות בשבת, שכך מצאו רבותי' בתלמוד ירושלמי [פסחים פ"י ה"א] כל האוכל מצה קודם זמנה כאילו בועל ארוס(ר)תו בבית חמיו. ובכל השנים כששורפין חמץ, עושין מדורת אש במקום אחד מפני איסור הנאה מחמץ, ואין שום חכם חולק בדבר.
<h2>דף כא.</h2>
[גליון. מ'ח'מ'צ'ת' גי' חמץ בכל שהו. אך ביום הראשון תשביתו שאור, סופי תיבו' נ'ו'ר', מכאן לביעור חמץ מן התורה. ע'י'ס'ה' הוא גימט' נ'ק'י', מיכאן שמנקים עצמם מכל טומאה עבור ביעור חמץ, ועל ידי זה מטהרים את עצמם מכל הדבר. תעוז ידך שת'רום י'מינך, וסמוך ליה צ'דק ו'משפט, ת'י'ק'ו', תיקו].
<h2>דף ל.</h2>
בבאר מצאו לחם בפסח ואסרו כל מי [ה]באר.
<h2>דף ל:</h2>
מחבת בפסח עושין לה [ה](עג)[גע]לה ברותחין. ואם היא ארוכה משים חצייה, והופך חצייה אחרת. ואם עדיין היא ארוכה ביותר מלבנה באור בינתיים. וכן אמ' לי ר' יהודה שכך היה נוהג אביו ר' יצח' נ"ע, אם הייתה גדולה שאינה נכנסת ביורה עושין לה כמין שפה.
רבינו הגדול היה מגעיל (קרועות) [קערות] בכלי ראשון ברותחין, מפני שני דברים, אחד, מפני שאין אדם יכול לכווין לשפוך מן כלי ראשון על כל כלים בשעת רתיחה, ואחד מפני שפעמי' שמשימין (קרעה) [קערה] על המחבת בכלי ראשון.
<h2>דף לט:</h2>
הורה שלא לחלוט את מורסן לתרנגולין, לפי שאין בקיאין עכשיו בחליטה, שצריך להזה(י)ר שלא יכבה את הרתיחה, ומאכילים תבואה במקום אחד לתרנגולים או לאווזין, ומים במקום אחר מפני הגרמת החיטין שישורו.
ומבררין את הקמח קודם הפסח, ואת המלח מפני החיטין שבתוכו, שמלח מים הוא ומחמיץ את החיטין.
<h2>דף מ.</h2>
מעשה מצאו חיטה בקדירה ואסרוה. ואירע שנטלו כף שהיה בקדירה מקום שמצאו חיטה בה, ושמוה ביורה גדולה מליאה בשר, ואסרו הכל.
<h2>דף מ:</h2>
ומליגת הראש וגדי ועוף במים רותחין. וסותמין דבריכם ולא פירשתם מה הוצרך לכם לשאל, אם ביו' טו' ואם בחול. אם ביום טוב מותר, שנ' אך אשר יאכל לכל נפש, ושנינו [ביצה ל"ד ע"א] מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבה[ב]ין (אותו) [אותן] באור, וזו הלכה היא. ואם בחול הוצרך לכם לשאול, משו' איסור והיתר שאלתם, מי שמבקש למלוג כן יעשה, ירתיח מים ביורה וישפכם על הגדי, או ישפוך מים רותחין בכלי אחר ויתן את הגדי לתוכו, אבל לא יתן את הגדי לתוך יורה רותח. ואם נתנו יש כאן משום חלב ודם (ואיסור) [ואסור], מפני שהלכה אחת היא בישראל, כלי ראשו' מבשל, ונעשה כמו שנתבשל חלבו ודמו בו ובדבר זה יום טו' וחול שווין. כך מצאתי אני אברהם בתשובות של אנשי ארץ ישראל עליהם השלום.
<h2>דף מה:</h2>
אמ' ר' משולם משו' ר' אליעז' הגדול שהיו (שטרכסין לו) בגדיו [מכובסין במים וקמח] בפסח, וכן ר' יצחק בר' יהוד' נוהג.
<h2>דף מו.</h2>
תנו רבנן מאה ברכות חייב אדם לומ' בכל יום, שנ' ועתה ישר' מה יי' אלה'יך שואל מעמך, אל תקרי מ(א)ה אלא מאה, כלומ', מאה ברכות שואל מעמך. וכולן נפרש במקומן. אמ' ר' יוחנן אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל סדר ברכות ותפילות קדושות והבדלות. ברכה ראשונה על נטילת ידיים, בשכר תפילה. משום דצריך אדם ליטול ידו לתפילה כדאמ' לגבל ולתפילה ארבעה מילין, שצריך לילך אחר מים עד ארבעה מילין ליטול ידיו לתפי', משום היכון לקראת אלהי' ישראל. ועוד, שהתפילות כנגד תמידין תיקנום, וכתי' בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, לפיכך מתחילין סדר ברכות בנטילת ידיים. ותו דאמר' כל הנפנה ונוטל ידיו וקורא קרית שמע ומתפלל מעלה עליו הכתו' כאילו הקריב קורבן, שנ' ארחץ בניקיון כפי (וגו') ואסובבה אל מזבחך לעד. וסמכו ליה אשר יצר משום דאמרינן הנצרך לנקביו אל יתפלל, היכון לקרא' אלה'יך ישראל. וכשאדם עומד בשחרית נצרך הוא ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידיים, כדאמ' נוטל אדם ידיו בשחרית ומתנה עליהן כל היום, אלמ' קרויה נטיל'.
<h2>דף נד.</h2>
ואומרים והוא רחום יכפר עון וגו', ומתפללין תפילת הערבית ואו' הבדלה בחונן הדעת ומבדילין על כוס, ומברכין על הבשמים ועל הנר כמו שעושין בשבת. (שבשבת ד)אין מברכין אלא על האור ששבת וזה שבת ממלאכת איסור לפיכך מברכין עליו, ואם מוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם וסדר קדושה, אבל ויתן לך אומ' שלא לחלוק. סליק.
<h2>דף קא.</h2>
מי שמקדש לאנשי ביתו, ובא אצל שיודעים לקדש, מהו שיחזור, מ[י] מחזי כמוציא שם שמים לבטלה, אי לא, ואמ' לא יקדש.
<h2>דף קב:</h2>
ועל הבשמים מברכין מפני נשמה יתירה שיש באדם, ולמוצאי שבת נאבדה ונחסרה, וריח בשמים למשיב נפש ומעט מהנהו. וביום הכיפורים ובימים [טובים] ליכא ייתור נשמה ואין מברכין על הבשמים. ועוד שכל שבת ושבת אור של גיהנם מצטנן, ולמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח, לכן מריח בבשמים ומהנהו.
<h2>דף קג.</h2>
ומברכין הבדלה כך עושין בשתי ישיבות שמסתכלין בכפות ידיהן, ואומ' ונסתכל בידינו כדי שנהנה מן האור. ראינו מנהגא בפר' ר' אליעז' בן הורקנוס [פ"כ] שמצוה להסתכל בציפורניו, מיהא אנו רגילין בכך. ולהטיל מים בכוס של הבדלה לאחר שישתו', כך אנו (נוהגין) עושין וכך (אנו) שמענו, שיורי מצוה מעכבין את הפורענות, ומה שנשתייר מן המים אנו מטילין אותו על ידינו ומעבירין אותו על פנינו, כדי לחבב המצות.
<h2>דף קד.</h2>
אור חדש, מצאתי בתשו' שלא לאומרו, מפני שאין לנו לברך אלא על אור של עולם הזה שאנו נאותין בו. ומה שאנו מברכין בר' א' יי' יוצר המאורות, על אור שליום אנו מברכין, וצריך לומ' מעין חתימה סמוך לחתימה, לפיכך סמוך לעושה אורים גדולים, היא חתימה.
ומבדילין ביום טוב בצאת' בין בחולו של מועד בין בחול בלא נר ובשמים.
ואומרים והוא רחום יכפר עון וגו', ומתפללין תפילת הערבית ואו' הבדלה בחונן הדעת ומבדילין על כוס, ומברכין על הבשמים ועל הנר כמו שעושין בשבת. (שבשבת ד)אין מברכין אלא על האור ששבת וזה שבת ממלאכת איסור לפיכך מברכין עליו, ואם מוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם וסדר קדושה, אבל ויתן לך אומ' שלא לחלוק.
<h2>דף קד:</h2>
וכל אילו הברכות המתחילות בברוך אין מסיימות בברוך, הרי בריכת' כברכת המצות שאינן צריכות לסיים בברוך, ואותן שאינן מתחילות בברוך אלא מסיימות בברוך, הרי הן כברכה הסמוכה לחבירתה, ואמ' במסכ' ברכות כל הברכות מתחילות בברוך ומסיים בברוך, חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחבירתה. ויש מהן שמתחיל ויש מהן שמסיים בברוך. אבל ברכה הסמוכה לחבירתה אין צריך לומ' בה מלכות, לפיכך כל ברכות של שמונה עשרה שאין מתחילו' בברוך אלא מסיימות בברוך אין אומרים בהן מלך העולם, וכן כל ברכה הסמוכה. וכיוון שהקב"ה עמד לקדש את שמו, אנו מבקשים לפניו שיקבצי' מד' כנפות הארץ. הנה סיימנו תחינות ובקשות.
<h2>דף קה:</h2>
הבדלה. על הבדלה של מוצאי שבת באתה חונן (השנייה), [הקשית] שהוא ברכה לבטלה. והשבתיך (איזו לבטיל) [אין זו לבטלה], לפי שבאתה חונן אין פותח בברכה בהבדלה ולא חותם, אלא שמזכיר אותה באמצע הברכה. והנך צריך לחזור ולשאל, וה[א] לא הצריכו לברך שעשה ניסים בקידוש, מפני שאומרו בהגדה, לפיכך שמזכיר בברכת גאל ישראל למי שעשה, שמע מינה הזכרה נמי כברכה דמי, ולא ליבדל הבדלה הכא (והא) והכא וליסגי בחד מינה. ועתה (השיביני) [אשיבך] גם על זאת א(י)ני זכור (כ)שהשבתיך [ד]אין זה ברכה לבטלה, ואע"פ ואם נים ואם תיר ולא תיר השבתיך, יקירי כמו יפה השיבותיך, ומה שדימיתה לשעשה ניסים אינו [דומה] זו הבדלה כלל לאתה חונן, (ואינו) [שאינו] פותח בה ולא מסיים, אבל שעש' ניסים בברכת גאל ישראל שייך הוא מעשה ניסים בגאולה, דגאולה הוויא על ידי ניסים, והוי עיניינא חדא. אבל עכשיו על פי התלמוד, והלא דכותיה הם בעצמם הקשו כמו שהיקשת, בפרק אין עומדין [ברכות ל"ג ע"א] וכיון דנפיק ליה כחדא איפשר ליה דהויא ליה אידך ברכה שאינה צריכה, אלא אימא הכי אם הבדיל בזה או (או) בזה. והאי תנא סבר כוותך שיבדיל או זה או זה, ויניחו לך ברכות על ראשך. וכך ינוחו ברכות על כולנו, שאנו סבורין כדרב' בר' יהוד' וכר' דאמ' שמו' וכרבא אמ' רב יוסף ב"ר בינימין ב"ר יפת וכר' אסי וכר' נחמן בר' יצחק דאמרי כולהו (והבדיל) [המבדיל] מברך על הכוס. וכן במסכת שבת [ק"נ ע"ב] אין מחשיכין על התחום, דאסירין לעשות מלאכה אע"ג דמבדיל בתפילה, כדמסי' במערבא אמרי הכי המבדיל בין קודש ועבדינ' צריכין, אמ' רב אסי כד הוינא בי רב כהנא אמרינ' המבדיל ואפכינן סיליתי. ופרשו ראש ישיבות וחידוש הוא לי ועכשיו מצאתיו בזכותך, אפכינן סיליתי מביא נסרים של קורות ושל עצים (ד)שאינן ראוין למלאכה וכששוקעת חמה למוצאי שבת אע"פ שלא נתפלל ולא הבדיל לא בתפילה ולא על הכוס, (או) [אי] עומד אדם ואומ' ברוך השם המבדיל בין קודש לחול, אפי' אותן סיליתי שאינן ראוין לצורך [שבת] מותר להפוך (להפוך) בהם. ומהו סיליתי שאור של קורות, כמו ששנינו [ביצה ל"א ע"ב] אין מביאין עיצים מן השאור. הנה מצאנו לדברי הכל שצריך להבדיל על הכוס במוצאי שבת כתיקון אנשי כנסת הגדולה ותלמידיהם, שבתחילה קבעוה להם בתפילה, כשנכנסו לארץ אז היו דחוקים עדיין (באו שבין) [שבאו בני] אדם מספר לאחר (נתישבו) [שהתישבו] והעשירו וקבעו' על הכוס עיקר ולא בתפילה, חזרו והענו ב[י]מי (זונים) [יונים] לאחר שנכנסו גוים (לאחר) להיכל, (אחר שקבעוה) [חזרו וקבעוה] בתפילה. ואז אמרו חכמים המבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס, ואפי' מתוך דוחק ואם (אי) איפשר לו, הואיל וכך נתגל[ג]ל הדבר, ולאחר שנקבע כבר על הכוס כשהעשירו, לפיכך יהיה להם קביעותם על הכוס. ואין בו משום ברכה לבטלה, דהיכא דאמרינ' משו' ברכה לבטלה, כגון דבריך על הפת או על הפרי במקום אחד כשהו' יושב בדלא אמליך בינתיים, אבל כגון זה דקבעו ראשוני' בשביל גילגול שנ[ת]גלגל הדבר עליהם, ולא רצו לבטל קבעו אחד בשביל זכר פסילותיו, ומשום גם מזה אל תנח ידיך ובשתי מקומות בבית הכנסת ובביתו לא מחזי כברכה לבטלה, דהכי אשכחן נמי בקידושא דבי שמשי דלא חשיב כי האי גוונא ברכה לבטלה, [ברכות ל"ג ע"ב] כדאמרי' ליה רבינא לרב אשי הילכת' מאי, אמ' ליה כקידושא מאי כקידושא אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא, אף אבדלתא נמי וכו'. ועוד איכ' למימ', כדאשכחן גבי ערבי פסחים [ק"א ע"א] מקום שנהגו פלוגתא דרב ושמו' אותן בני אדם וכו', עד אלא לרב למה לי דמקדש בביתיה כדי להוציא בניו ובני (בניו) [ביתו] הכא נמי [ב]הבדלה בחונן הדעת עיקרי. והרי ט' באב שחל ליהיות באחד בשבת שאין הבדלה על הכוס במוצאי שבת, ועושין סתם מלאכות הנתונות כל אותו היום של ט' באב מפני שסומכין על הבדלה שהבדילו בחונן הדעת. ועוד כל מוצאי שבת האיך מדליקין את הנר ומוציאין מרשות לרשות, אילמלא הבדלה שבחונן הדעת, הואיל ואמ' מר אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, ואע"פ בא הוא בוודאי. ורבותינו בירושלמי בפרק אין עומדין [ה"ב] ר' עקיב' בר' אידי בשם רבי יצחק היה אומרה בתפילה והיה אומ' על הכוס בשביל לזכות את התינוקות, מילתא אמרה שעיקרא התפילה. הנה עתה שבח לבוראינו השוינו טעם הבדלה [ל]טעם קידושא. וצריך אתה לטעמים הללו, מניין שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, דכת' בין [ה]קודש ובין החול וכת' בתריה להורות, לרוב הוראות למעשה דהיינו מלאכה. ועוד מה טעם ראו לומר הבדלה בחונן הדעת משאר ברכות, כדכת' להבדיל וכת' בתריה להורות, הוא דיעה והשכל, כמו דאמ' [ישעיה כ"ח] את מי יורה דעה. ועוד בירושלמי [ברכות פ"ד ה"ד] הוא הטעם, ר' אומ' ותמיה אני האיך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דעת תפילה מאיין, אם דיעה אין הבדלה מניין, וכמו שאסור לעשות מלאכ' עד שיבדיל כך אסור לאדם לשאל צרכיו עד שיבדיל, כדיברי ר' אליעזר בן אנטיגנס בשם ר' אליעזר בירושלמ' [שם פ"ה ה"ב] לכך קבעוה בראש בחונן הדעת בראש כל צרכים שאילתיך. ושאלתי גם מן הרב ר' שלומה מן וורמשא והשיב דעתו לדעת רבותינו שבכאן.
על יום (כך) המילה כך נוהגין. שמתפללין סליחות וידויי בזמנו, ואין אומרין והוא רחום ולא תחנון, ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלוה בשמחה כדכת' שש אנכי על אמרתיך, לפיכך אין אומ' והוא רחום ותחנון, מניחין במקצת להבי' סליחו' וידויי ואל ארך אפים. וש"צ אינו רשאי לטעום את הכוס, והמנהג תורה היא שאין לטועמו ביום תענית, ולא למיתביה לינוק[א] אך אתי למסרך, אלא לישוהיה עד לאורתא ולשתייה אימיה דרביא (כי) [דלא] בעיא למיתב בתעניתא. דאע"ג [ד]אמרינן [פסחים ק"ה ע"ב] המברך צריך [ש]יטעום, כי יטעום ליה אחרינ' שפיר דמי, מדמקשינ' [עירובין מ' ע"ב] ביום הכיפורים לימרו זמן על הכוס כבשאר ימים טובים וליתביה לינוקא, ומפרק' אתי למיסרך, טעמא דאתי למיסרך אבל היכא דליכא למיחש למסרך, כי יטעום אחרינ' שפיר דמי. וביום הכיפורים (אם) [אין] אמ' זמן על הכוס כבשאר ימים טובי', דצריך למישתיה משום קידוש היום, [ו]ליכא למימר לישהה עד לאורתא יום הכיפורי' הוא דלא איפשר.
<h2>דף קו.</h2>
ועד כמה מבדילין אמ' ר' זירא עד רביעי בשבת עד ולא עד בכלל.
<h2>דף קו:</h2>
בתשובות שלרב שר שלום גאון ראש ישיבות עיר מחסיא נמצא כתוב, במקום שאין כלל יין, כיצד, מקדשין על הפת, ואומ' אקבו"ץ ורצה בנו וחותם מקדש השב', ובוצע ואוכל. אבל הנהיגו לברך על הפת במקום יין, ואחר כך על הקידו', [ומברכין על הפת] בין ויכולו לקידוש, לפי שהפת במקום יין הוא, שמקדשין על הפת כמו על היין לקידוש, וכשם שאם יש יין מברכין על היין ואחר כך על הקידוש, כך שאם אין יין מברכין על הפת ואחר כך מקד(י)שין, ואינן בוצעין עד שיגמור קידוש. ואחר כך בוצע ואוכל, לפי שצריך לכלות ברכה עם הפת כולה כרבא. ומצא בהלכות גדולות של מר רב יהודאי גאון בעיניין המנהג בקידושא, אם [אין] לו יין בערב שבת, אומר ויכולו, ומברך המוציא וקידוש.
<h2>דף קז.</h2>
ומצאתי בתשובות המבדיל על אור [ו]אין לו יין באותה שעה, מברך בורא מאורי האש, ואומ' הבדלה ויוצא בה ידי חובתו, ואחר כך אע"פ שהוא מוצא יין אין חוזר ומבדיל הבדלה, דמיחזי בה בברכה יין אין חוזר ומקדש. ועוד מצא אחימלך בתש[ו]בות הגאונים, לאבדיל (אש') אשיכרא היכ' דקביעה עליה. מפני מה אין מבדילין על הפת כשם שמקדישין על הפת, אין מבדילין על שכר, שכן תיקן עזרא ואנשי כנסת הגדולה בתפילה ועל היין. ופת שמקדישין עלוה, דאמור רבנ' כי הוה חביבה ליה ריפתא מקדש אריפתא, דכי הוה חמרא מקדש אחמרא, ולא [קא] להבדלתא הייכא דליכ' יין. ומצא ר' נתן בהלכות קצובות של מר רב יהודאי גאון, ואם אין לו יין במוצאי שבת אומ' המוציא לחם ואינו אוכלו עד שיבדיל.
וששאלתם כמה טועמא גבי מקדש הוא דבעינן מלא לוגמיו, אפי' הכי ביומא דתענית אסור למיטעם, וכן הלכה.
<h2>דף קיב:</h2>
בערב שבת, אומ' פורס סוכת שלום עלינו. פי', לפי שאיגרת בת מחלת יוצאה בלילי שבתות ובלילי מוצאי שבתות. אם צריך אדם לצאת יחידי אין יכול ליטול אבוקה בידו, לפיכך תיקנו תפילת פורס סוכת שלום, שיפרוס ויסכון בשלומו עלינו שלא ניזוק.
<h2>דף קיז:</h2>
ברכות דהפטרות על אדני פז סדורות, אותם אפרוש ואזכור המפרש, והוא ר' אליעזר, בשם העוזר אתחיל. בנביאים טובים, טובים לישראל [ב]תפילתם שמתפללין עליהם, כדכת' [מלכים ב' י"ב] אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ומתרגם ר' יוסף מכל רתיכון. וכן מצינו במשה רבי' שהיה מתפלל על ישראל וכן כל הנביאים. ורצה בדברי הנביאים שאמרו דבריהם באמת, ולא כדברי הנביא הזקן אשר כיחש לעידו הנביא ואמר לו [מלכים א' י"ג] גם [אני] (ה)נביא כמוך ומלאך דבר אלי כדבר יי' לאמור השיבהו [אתך] אל ביתיך ויאכל לחם כחש לו. הבוחר בתורה שקריתי בה. ובחר במשה עבדו ליתנה על ידו לישראל עמו, ובחר גם בנביאי האמת וכו'. לאחר הפטרה יהא אפטרה, ואסיים אמירה, בשם עושה אורה. צור כל העולמים. צור הוא תקיף תרגומו. ואע"פ שהוא תקיף עושה צדקה בכל הדורות, שאילמלא כן לא היו מתקיימין. האומר לנביאיו ועושה, ומדבר להם, ומקיים, שכל דבריו אמיתים וצדיקים, [ו]לפי שהוא נאמר דבריו אמיתים. ודבר אחד וכו', כדכת' [ישעיה נ"ה] כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא [ישוב] אלי ריקם. והאי כן, זה כמו [כן] בנות צלופחד. האל הנאמן בכל דבריו לפי שהוא צור כל העולמים, שלעולם הוא קיים, לפיכך דבריו קיימין לעולם. וזהו סוף ברכה ראשונה שהוא צור כל העולמים. לפי שנאמנים דבריו לקיימן אנו מבקשים שיקיים דברי הנביאים לרחם עלינו את ציון. לעלובת נפש, כנסת ישראל שנפשה עלובה, תנקום נקמתה במהרה. משמח ציון בבניה שכשתבנה ציון וינקום נקמתה, כת' והביאו [בניך] בחוצן, וכת' שוש אשיש ביי' כי הילבישני בגדי ישע, שינקום נקמתינו. שמחינו יי' אלה'ינו ואנו מבקשים שנשמח באותה שמחה, (ובנבואת אלה'ינו) [ובביאת אליהו הנביא], שנ' [מלאכי ג'] הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', ואז תחזור המלוכה לדוד, שלא תכבה [נרו] לעולם. היא המלכות, כדכת' (ו)ערכתי נר למשיחי. ומה שיסד שלא [תכבה], על שם המקרא [ש"ב כ"א] אז נשבעו אנשי דוד לאמר וגו' עד לא תכבה את נר ישראל, ומה שיסד כי בשם קודשו נשבעת לו כדכת' נשבע יי' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך. מגן דוד, ועש[י]תי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ [ש"ב ז'] זה שאומ' מגן דוד כמו שאומ' מגן אברהם, שנקרא אדם (עם) הגדול בענקים. על התורה ועל העבודה היא תפילת המוסף, שהיא במקום המוסף של יום. ועל הנביאים שאנו קורין נבואתם, ועל כלם אנו מודים לך שנתתם לנו לטובתינו, שעל התורה ועל העבודה העולם עומד, והנביאים להחזירינו למוטב ולהתפלל עלינו, והשבת למנוחה. וחותם מקדש השבת, שקדשו הקב"ה מששת ימי בראשית. אבל בימים טובים חותם מקדש ישראל והזמנים, שהקב"ה קידש [את] ישראל, דכת' והייתם לי קדושים, וממלכת כהנים וגוי קדוש, וישראל מקד(י)שי' את הזמנים כדכת' אשר תקראו אותם מקראי קודש, קרי ביה אשר תקראו אתם שאם קריתים אתם אותם מקראי קודש שקידשתם את החדש, ועל פי החדש המועדים, הרי הם מועדיי כדכת' אלה הם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.
מלך עוזר ומושיע, כאשר עשה לאברהם אבינו כשחלק עליהם לילה. ב"א יי' מגן אברהם, אנכי מגן לך. ופירקי דר' אליעזר כשהכה את המלכים עמד והיה מתפלל לפני הקב"ה ואמר, רבונו של עולם לא בפס ידי ולא בכח ידי עשתי כל זאת, אלא בכח ימינך, שאתה (מגולי) [מגן לי] בעולם הזה ובעולם הבא, וזה שנ' ואתה יי' מגן בעדי וגו' מגן בעדי בעולם הזה כבודי ומרים ראשי בעולם הבא, ופתחו העליונים ואמרו ב"א יי' מגן אברהם. ואתה יי' מגן בעדי וגו', אתה יי' מגן במלכים כבודי ומרים ראשי.
<h2>דף קיח.</h2>
נשמת כל חי רוח כל בשר. נשמה ורוח אחד הם, אלא לפי שבשבת יש באדם נשמה יתירה כדאמרינ' [ביצה ט"ז ע"א] שבת וינפש, ומתחילין ואומרי', גם נשמה היתירה וגם הרוח עיקר הגוף מברכין ומפארין ומרוממין ומהדר עד ושמו אחד דסוף פסוקי זמרה. ולשון המקרא היא [איוב י"ב] כל אשר נשמת רוח חיים. ותכף (תכף) לשמך שייך זכרך, ז' ברכות זה שמי לעול' וזה זכרי. ותרומם שמך מלכינו תמיד, למלכינו כי אתה הוא, מבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע וכו', ואתה המרחם בכל עת צרה וצוקה, לפיכך אין לנו מלך אלא אתה. אלהי הרוחות לכל בשר, אדון כל תולדות כי אתה יצרתם, וכת' [ירמיה י"ח] הנה כחומר ביד היוצר וגו', והמהולל בתושבחות בכל התושבחות שכולם [שלו]. עולמו בחסד, כדכת' עולם בחסד יבנה. ובריותיו ברחמים, ורחמיו על כל מעשיו, לא ינום ולא ישן אלא עוסק לנהוג בחסד וברחמים עם עולמו ובריותיו, ומה הוא החסד, המעורר ישינים וכו'. ולפי שאתה נוהג עמנו בחסד וברחמים לכך לך לבדך אנחנו מודים. אילו פינו מלא שירה כים, כמו שהוא מלא מים וא"ת והכת' [קהלת א'] והים אינו מלא, הכי פשטיה, והים אינינו מלא שלא יוכל להחזיק מים יותר, לפי שבכל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים, ולפיכך מחזיק מים לעולם. ברעב זנתנו ולשובע כלכלתנו, כמו דלה דלה לנו, ובלשון חכמי' [ב"ק קי"ז ע"א] דלי ר' יוחנן עיניה, ולשון המקרא ארוממך יי' כי דילתני, וסמיך ליה יי' אלה'יי שוועתי אליך ותרפאיני. שפילגת, שחילקת כל אחד לעיניינו, לשון [איוב ל"ח] מי פלג לשטף וגו'. ומי ידמה לך, לשון המקרא כי מי בשחק יערוך ליי' ידמה וגו', שיעריך עצמו אצל השכינה. קונה שמים וארץ, כלומ', עושה שמים וארץ והכל שלו. כאמור לדוד ברכי נפשי את יי' וגו'. נברך את שם קודשך כאמור, כלומר, כאשר המקרא אומר לדוד ברכי נפשי את יי', כך הוא התחלת המזמור לדוד ברכי נפשי את יי' וגו'. האל בתעצומות עוזך, בעוצם עוזך, נקרא אל, שאל לשון עז הוא, כמו, ואת אילי הארץ [יחזקאל י"ז]. וכמו יש לאל ידי. הגדול בכבוד שמך, דכת' [מלאכי א'] כי גדול שמי בגוים. הגיבור מנצחין. והנורא בנוראתיך שהוא עושה, מתיראין ממנו הכל. וכתי' רננו צדיקים, לפיכך, בפי ישרים תתהלל. ובדיברי צדיקים תתברך, כדכת' [משלי י'] זכר צדיק לברכה תרומם, יעלזו חסידים בכבוד וגו', רוממות אל בגרונם. תתקדש והייתם לי קדושים כי קדוש אני וגו'. ובמקהלות רבבות, כמו כן משבחים לשמך ברינה, מוסב על רננו צדיקים שאומר למעלה.
